דמיטרי טולפנוב: במלוא שלוש שנים לפטירתו

יונתן קונדה
 

דמיטרי טולפנוב, או דימה, ממייסדי תיאטרון קליפה, היה עץ-דעת פורה ואיתן, אך גם גנוז עמוק בנבכי הגן של יצירתו: בארבעים ותשע שנות חייו, וגם כעת אחרי מותו, הוא ממשיך להיות מקור לאינסוף זרעי השראה ובִּינה שנושאים וזורעים אוהביו, שותפיו ותלמידיו באדמת יצירתם.

קצרה היריעה מלמנות את התשבחות שגרפו דימה ושותפתו ליצירה ולחיים עידית הרמן על מפעל חייהם בתיאטרון קליפה. עתה, לציון יום פטירתו ב-7 בפברואר, ברצוני לשתף בכמה קווים לדמותו כמורה – מחשבות ותחושות שלא הצלחתי לצערי לשתף עמו במלואן עוד בחייו. אך, כפי שהיה בוודאי אומר דימה, "Nu, Vat To Do…". אף פעם לא מאוחר מדי.

                       

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מורה משורש מ.ר.י

דימה היה מורה שלי. הוא לא היה, בשום אופן, מורה מן המניין: בלי תעודות או הסמכה, תוכנית לימוד או ספרים, אלא מורה שנשא את תורתו בגופו ממש. דימה לימד דרך היצירה שלו. ויצירתו צמחה מתוך הבנה עמוקה כי – בין אם היא תנועתית, מוסיקלית או דרמטית –הפריה יצירתית כרוכה לבל הפרד בהפרה של החוקים. ככזה, קיבל עליו סמכות סמכות של מורה שנגזר משורש מ.ר.י: לתת לנו תלמידיו כלים ליישם את מה שתפס כחובה, שהיא גם זכות, למרוד במוסכמות ובמסגרות חשיבה על הגבולות שליצירה, בערכים האסתטיים או במוסכמות של מה אפשרי או בלתי-אפשרי, מה מותר ואסור – גם במידה רבה אם אלו מוסכמות שהוא עצמו הכתיב וייצג.

מורה כמהגר

חייו של דימה היו של מהגר ונווד – בין יבשות (בין רוסיה הסובייטית, למערב אירופה, לישראל, ואז בכל רחבי העולם – עד פטירתו בסבב הופעות בהודו, לפני שלוש שנים), בין שפות (בין רוסית קלאסיקנית עד שפת רחוב משופשפת, דרך אנגלית רצוצה, עברית כמעט אילמת והמון המון שתיקה), בין מלאכות (מסטודנט לפיסול באבן באקדמיה הרוסית, חצוצרן בצבא האדום, דרך רקדן, שחקן, בונה כלים ותפאורות ועד מייסד של תיאטרון). מסכת הגירה ונדודים אלו תירגם ליכולת וירטואוזית, מאגית כמעט, להחליף צורה: דימה ידע לשלוט באיבריו, בתווי פניו, בכל נים וגיד בגופו בצורה כה מוחלטת ומושלמת – שמרגע שעלה לבמה יכול היה להיכנס בהרף-עין לדמותו של כל אדם, כל חיה, כל יציר מיתי.

תחושת הזרות שליוותה את חייו, במיוחד בארץ, הפכו במידה רבה את הבמה לביתו היחיד: שם, בתיאטרון בו חי, מתוך שילוב של יצר ההישרדות של הגוף והשאיפה של הלב לנשגב – שיכלל דימה את מיומנותו הגופנית לכדי אמנות מרטיטת לב, עוצרת נשימה פרועה ויחידה ממינה בנוף המקומי והעולמי.

 

הגוף כבית, הגוף כמפלט

מה לימד דימה? מה הייתה תורתו? אין, ולא תהיה כנראה, תשובה אחת. התשובות תהיינה כמספר השחקנים, רקדנים, מוסיקאים, וטרנים של הצבא האדום, נגרים ובעלי מעדניות רוסיות בדרום תל אביב שתצליח לאתר ואשר הכירו את דימה בפרקים הרבים והשונים של חייו. יש שיגידו שדימה לא לימד כלל, אלא עשה. יש שיגידו ששינה את חייהם, את כל תפיסתם את התיאטרון והאפשרויות הגלומות בו. ויש שיגידו שפשוט אהב את הדג המלוח והלחם הרוסי השחור שלו.

ובכל זאת, ככל שעובר הזמן בלעדיו, והעדרו נוכח יותר – אני חש בחוט שני שעבר בכל חלקי חייו ויצירתו ונקשר בנו, אוהביו ותלמידיו: הנחת היסוד כי כל ידע עובר דרך הגוף. בכל פעולה שעשה בתיאטרון, על הבמה או מאחורי הקלעים, היה מתמסר בכל גופו, מוצא בגוף דרך ללמוד וללמד: הגוף לומד לנגן, לשחק, לרקוד, להנפיש חפצים, לתפור תלבושות, לבנות כלים. וגם מחוץ לבמה: הגוף לומד עכשיו איך להפעיל אפקטים דיגיטליים. הגוף לומד איך לקרוא נובלה. הגוף לומד איך להיות אבא. כל מלאכה בה שקע קיבלה לא רק את מלוא תשומת ליבו, אלא את מלוא המודעות וערנות של כל איבר ואיבר מגופו.

 

התהום שמתחת לשפה

והרי הגוף הוא מפלטו הטבעי של מי שאין לו שפה. אבל ביצירתו דימה חשף פעמים רבות איך דווקא השפה הופכת למפלט עבור מי שאין לו גוף. איך מילים רבות פעמים רבות הם כיסוי למי שגופו זר לו. אחת כמה וכמה על במה. יסודות היצירה של דימה נטועות היו עמוק בתהום שמתחת לשפה ולהבעה הלשונית: כל רעיון, דימוי או סיפור יגעו בנו באמת אם הם עוברים דרך הבשר, השריר והעצם.

להשיב הבשורה לבשרנו

וכך דימה לימד גוף. לא רק במובן של תנועה או משחק, אלא תנאים מקדימים לאלו: הבמה כמקום בו לא צריך לכבוש או להסתיר פחדים – אלא מקום לתת לגוף לפחד. בחברה ובתרבות האכולות מיסודותיהן בחרדה ובדיכוי של הגוף על ידי דימויים והגדרות, לאפשר לנוע לטעום דרך הגוף את מלוא אימת קיומנו, החולשה והארעיות לצד הנשגב והנצחי. להשיב הבשורה לבשרנו.

לא שדימה פחד ממילים. כשהביא מילים לבמה, התגלה כאשף לשוני – באלתור, בשיר, בחריזה, בהומור. אך תמיד נדמה היה כאילו מלווה את יצירתו, ואת האופן בו לימד, הכרה עמוקה כי הלשון – מבחינה אישית ותרבותית כאחד – היא זירת קרב אבודה. וכי פעמים רבות מדי כשמגיעות המילים לבמה, הן כבר חלולות כמעט ללא תקנה, אכולות מדי מיסודן במחלת הניתוק המבהיל מהגוף, ההפרד ומשול האכזרי בין צורתן לתוכנן, רחוקות שנות אור – ועור – מתנועה, מבט, מגע. ביצירתו של דימה, בה למילים היה מקום מינימלי, נדמה היה שהשפה מוצאת מחדש איזה איכות פיסית ממש, קדמונית – שעי"ן יכולה שוב להיות משהו להביט באמצעותו, פ"ה לצעוק, וכ"ף ויו"ד למשש בהם, לגעת.

דימה לימד מהו גוף שקיים בין המילים, סביב למילים, שקבור תחת הריסות משמעויותיהם: בעולם בו לא דיבר את שפתו, דימה לימד שפה אחרת. ממצולות המלל המציף ומטביע את התודעה שלנו מכל מרקע, במה ומסך ועיתון – יצר דימה היפוך מפליא: בפיו של אמן הגוף כל מילה שהובאה לבמה הייתה שווה אלף תמונות.

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

להיות שקוע בלילה

 

דווקא מתוך התעקשותו חסרת הפשרות, עם עצמו ועם תלמידיו, להפוך ולהנכיח ולהיזכר בגוף מתוך נכונות להתעמת ולהתפלש בחומרי, בסתמי ובמתכלה – כשעלה לבמה דימה נגע בצורה הפשוטה והישירה ביותר – בקדושה. והרי המילה "במה" משמרת בעברית זכר תפקידו הקדמוני של השחקן-רקדן: במה כמזבח – אתר של מאגיה, של מעברים תמידיים בין חול לקודש, בין טהור לטמא, מתוך הבנה כי בגוף "לית אתר פנוי מינה": מבהונות הרגליים עד ריסי העיניים – כל איבר וגיד יכולים לטלטל, לרגש, לספר סיפור.

ב-2009 יצרה קליפה מופע בהשראת כתבי קפקא בכלא המנדטורי (היום "מוזיאון אסירי המחתרות") במגרש-הרוסים בירושלים. באחד התאים הגדולים של הכלא יצר דימה מופע בעקבות הסיפור "הפרש על הדלי": כעבור כמה ימי הקמה סזיפיים (שכללו בניית בריכה שחורה דמוית נפט שמילאה את החלל) תא הכלא השתנה תחת ידיו לבל הכר – הוא נהיה ים שחור, מעורפל, בו דימה נע כיציר קדמוני, בדמות הקפקאית של הפרש על הדלי. כך, במשך שבועיים רצופים של מופעים דימה התפלש, בכה, שר, ניגן ונע בחוֹר השחור הזה, מעין תת-מודע חשוך של כל מה שקורה מעבר לקלעים ולקירות הכלא: בחוץ, ירושלים הבוערת בטבור המזרח התיכון, בין מגרש הרוסים למוסררה, בין מאה שערים לשער שכם. בהפסקות הסיגריות, כשעמד בחצר הכלא שפונה לרחוב שבטי ישראל, היו העוברים ושבים – ילדים חרדים, פועלים ערבים, עובדי תברואה, חיילים – מטילים עיניים סקרניות דרך הגדרות של הכלא פנימה, אל הגוף-חיה המוכתם כתמי נפט שחורים נשען על האבן הירושלמית לעשן, ורק עיניים לבנות מנצנות מתחת לצבע השחור, בלי לומר מילה.

"להיות שקוע עמוק בלילה, כמי שמרכין ראשו להרהר... כך להיות שקוע בלילה, הבריות ישנים סביב, אתה ער" כותב קפקא, מילים שחתמו את שיר הנושא של אותו מופע. חשבתי על הרגעים והמילים האלה המון מאז שנפטר דימה: "שקוע עמוק בלילה" כמצב תודעתי נצחי של מי שאינו דובר את שפת המקום. מי שמבחירה ומכורח, חי דרך הגוף שלו, שהמילים הרצוצות בעברית או אנגלית או רוסית – הם בגדר בריחה נועזת, מלאת תשוקה וכאב מאיזה כלא, בשביל לחזור טרם עלות השחר חזרה, אל תוך שתיקת הגוף.

כמה עוז דרוש מתוך חיים כאלה, מתוך תודעה כזאת, השקועה עמוק בלילה, כמה אומץ ועוצמה היה לו בשביל ללמד מתוך הלילה הזה. ללמד את הלילה הזה, את האפשרות לשקוע עמוק בתוכו. ללמד כדי להזכיר שגם עמוק באפלת הגוף העובד, המשועבד ליצירתו ויוצר את שעבודו, נמצאים חיים, עדיין –  כפי שכותב קפקא, "מישהו מוכרח להיות שם".

 

ירח מלא

 

בעור פניו העגולות והזוהרות, בראשו הקירח – דימה תמיד היה מעין ירח. וכמו הירח נראה שגם בהעדרו הכואב דימה מאיר בנו. ואולי זוהי שאלה של כל תלמיד בהעדר מורו: האם, כמו חכמי חלם, ננסה לכלוא את אור הירח הזה כבבואה בתחתית באר? או האם נשכיל, כפי שדימה עשה בעצמו על הבמה כמנהיג החכמים במופע "חלם", לשתות הבבואה מהבאר ולתת לירח שהוא היה לזרוח מקרבנו?
 

בלילה בו פירקנו את המופע בכלא הוזעקו שומרים חמושים מחברת האבטחה; הפעילות בשעות הקטנות של הלילה במתקן המוזיאון, השייך למשרד הביטחון, עורר את חשדם. הם עמדו בחצר והיססו למראה דמותו של דימה: היא הייתה כל כך קיצונית, קרחת בוהקת לאור הירח, עיניים בוערות וגוף חצי עירום, חלק כתינוק, מכוסה כתמים שחורים, עם סיגריה יוקדת בפינת הפה, ועיניים בוערות – עומד כך על רקע קו הרקיע של ירושלים. כמו זכו להדרן מיוחד שלאחר המופע: אחרי שהבינו ששום שפה לא תעזור להם, עמדו שם השומרים דקות ממושכות בשתיקה, טרם פנו והלכו כלעומת שבאו, מצחקקים ביניהם בתמיהה  ומבוכה על הדמות הזו, שזלגה עמוק אל תוך החיים שמעבר לבמה, ומעבר למילים.

לפרק את הקלעים

אחרי שהלכו השומרים אמר לי דימה, "Now is real beginning " (הוא לא היה מיידע את שמות העצם, כאילו דווקא ה"א הידיעה עשויה להפחית מרמת הממשות, המוחשיות של העצמים). Now real beginning"": לא ההקמה, החזרות, ההכנות, המופע, התשואות – דימה חי ויצר מתוך איזו הכרה כי עבודת האמת בה נמדד איש-הבמה, ואשר בלעדיה כל השאר אינו שלם – גלום בפירוק, בקיפול, בהעלמות חזרה אל תוך הלילה, כלעומת שבאנו: לפרק את הבמה, את הקלעים, את החדר והתפאורה, את הבריכה המסיבית הזאת ששבועיים שלמים הייתה עולם ומלואו מלא בשחור תהומות הייאוש ומצולות היופי והפחד.

כך, בקפידה רבה, ביראת קודש – חזיתי בו מפרק כל עמל ידיו חזרה אל תוך הלילה, נזהר לא להשאיר סימן, לא להכתים את מרצפות המוזיאון הלבנות (כדי שבבוקר למחרת ידרכו פה שוב בסטריליות של זכרון ממלכתי פלוגות החיילים של תרבות יום א') שיזרום הנוזל השחור בין השיחים ובין חרכי אבני החצר, בצינורות עלומים לביוב של ירושלים, יעלם בשקט אל תוך הלילה, הדם השחור הזה של גוף שגם שהוא מת, אין לו מנוח – הוא רוקד, הופך בנו, תלמידיו, את מספדו, שוב ושוב – למחול.